<h1>פסקי תשובות או"ז</h1>
<h2>דף כא.</h2>
האיש שנסתמא אחר שקידש את האשה, אומר אבא מרי זצ"ל שאין כופין אותו להוציא. ורבינו שמחה זצ"ל השיב לו שכופין.
<h2>דף כג.</h2>
אחד שקידש מעוברת חבירו, ואחר לידתה כנסה בתוך שלשים, ומצא לוולד מינקית ישראלית, והשביעה על דעת רבים שלא תחזור בה, לא הועיל כלום. שאין שייך על דעת רבים כי אם למי שנשבע לקיים דבריו כדין כמו דפשע בינוקי וכיוצא בו, שאז כל ישראל מסכימים לשבועתו כל מקום שהם. ואפילו הכי אם בא להתחרט ולהתיר נדרו משום מצוה, כמו זאת האשה דמחייבא בלשבת יצרה, וגם מצוה לה לינשא שלא ינהגו בה מנהג הפקר, או מתחרטת ותאמר לחכם "כסבורה הייתי שהייתי יכולה לסבול להיות בלא בעל ועתה איני יכולה לסבול", דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, יש לה היתר. דאין לך דבר מצוה גדול מזה. וכמו שהסכימו כל ישראל לשבועתה כך יסכימו להתרתה. וכתב רבינו חיים זצ"ל שגם הנודר על דעת יחיד לא יוכל להתיר אם לא על פיו וברצונו. וגאון אחד מגאוני צרפת כתב שאין להתירה על ידי שנתנה המניקה עירבון גדול שלא תחזור בה, גזירה אטו אחריני. וכן כתב רבינו יהודה בר' יצחק [שיר ליאון] שאין להתירה על ידי ערבון ובטוח ממנה דלא הדרא מטעם זה.
<h2>דף כג:</h2>
ערב דכתובה לא משתעבד, ערב דנדוניא משתעבד. גר היורש כמו רב מרי שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, ליתיה במתנת שכיב מרע ולכך קני מרי מאיסור אביו בהודאה. אבל גר דעלמא שאינו יורש איתיה שפיר [במתנת] שכיב מרע, ולכך אינו קונה בהודאה. וכן בריא אינו קונה בהודאה. ודלא כפר"י זצ"ל שאומר דקני. ודוקא הודאה כזאת דקים לן שאינו כן לא מהני בבריא. אבל זאת גיסתו של חתן שאמרה לו לפני כל הקהל "המלבוש שאתה תובע סומך עלי שהוא בידי ולצורכך זכיתי בו", והוא סומך על אמונתה והבטחתה וכנס את אשתו, ודאי נאמנת לומר שהוא מושכן לה.
